בפניי ערעור על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, לפיו הורשע המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ואי קיום המוטל עליו, עבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת). בעקבות הרשעתו גזר עליו בית-הדין את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הורדה בדרגה אחת למשך שנתיים, הפקעת משכורת קובעת אחת, העברה מתפקידו לתפקיד אחר למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, ופסילה מלמלא תפקיד בעל אופי ניהולי בו יהיה ממונה ישיר על עובדים למשך שלוש שנים. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
עיקרי העובדות
1. המערער היה בזמנים הרלוונטיים להליך המשמעתי מרכז מנהל ומודיעין בנציבות מס הכנסה במשרד פקיד שומה תל-אביב 2. בכתב-התובענה שהוגש נגדו נטען כי הטריד מינית שלוש עובדות במקום עבודתו. בעקבות הגשת כתב-התובענה הועבר המערער מתפקידו לתפקיד מרכז אמרכלות בנציבות מס הכנסה בתל-אביב.
בכתב-התובענה יוחסו למערער שלושה אישומים כמפורט להלן: על-פי האישום הראשון, במהלך שנת 1999 או במועד סמוך לכך, נשק המערער את ידה של המתלוננת א.פ שלוש פעמים, וכן נשק את המערערת במצחה. כל זאת, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. על-פי כתב-התובענה, במעשיו האמורים הטריד מינית המערער את המתלוננת א.פ, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
על-פי האישום השני, במהלך שנת 1999 או במועד סמוך לכך, נהג הנאשם לנשק את ידה של המתלוננת ח.צ ולמשוך את הגומיה המחזיקה את שערה, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. כמו-כן, על-פי כתב-התובענה, נהג המערער להעיר למתלוננת על גודל החזה שלה. על-פי כתב-התובענה התנהגותו של המערער מהווה הטרדה מינית והתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
על-פי האישום השלישי, במהלך שנת 1999 או במועד סמוך לכך, נהג המערער לנשק את המתלוננת א.כ, ולהעיר לה הערות בעלות אופי מיני, כגון "איזה ריאות יש לך", וכאשר משקפיה היו תלויים על חולצתה היה אומר לה כי הוא היה רוצה להיות במקום משקפיה. כמו-כן, על-פי כתב-התובענה, במהלך חודש יוני 2000 או בסמוך לכך, כאשר שיתפה המתלוננת את המערער בדאגתה לבתה שלא שבה הביתה בלילה, רמז לה המערער בתנועות ידיו כי בתה קיימה יחסי מין. על-פי כתב-התובענה, לאחר מספר ימים חזר ושאל את א.כ האם בתה נהנתה באותו הלילה, וחזר על התנועה המגונה בידיו. עוד הואשם המערער כי במועד שאינו ידוע הגיע מאחורי המתלוננת א.כ והרים אותה באויר, וכאשר המתלוננת נבהלה, אמר לה "זה רק אני". על-פי כתב-התובענה, במעשיו אלה הטריד מינית המערער את המתלוננת א.כ, והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
2. בבית-הדין טענו באי-כוח המערער כטענה מקדמית כי כתב-התובענה הוא כללי מידי, הן מבחינת תאור המעשים ומועדיהם, והן בשל היעדר הפנייה לסעיפים ספציפיים של החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית) אשר על-פיהם מואשם המערער. באי-כוח המערער טענו כי הניסוח הכללי מונע ממרשם את האפשרות להתגונן כראוי. בתגובה לטענה זו, מיקד התובע את האישום לסעיפים 3(א)(2) ו-3(א)(3) בחוק למניעת הטרדה מינית. באשר לטענה בדבר ניסוח כללי קבע בית-הדין כי כתב-התובענה שהוגש כנגד המערער מאפשר לו להתגונן, ועל-כן אינו כללי מידי.
3. בחקירה ובבית-הדין הכחיש המערער את המעשים המיוחסים לו בכתב-התובענה וטען כי כתב-התובענה הוא פרי של מזימה שנרקמה נגדו. באשר לאישום הראשון טען המערער כי לא נשק את א.פ, מלבד האפשרות כי ביום הולדת נשק לה, והדבר נעשה בידידות ובהסכמה. המערער טען כי הוא נהג להחזיק את ידה אך לנשק את ידו שלו, כמנהגו בבית-הכנסת. באשר לאישום השני, הודה המערער כי משך את הגומיה של ח.צ במספר הזדמנויות, אולם הדבר נעשה בהומור במסגרת היחסים הידידותיים ששררו במשרד. המערער הכחיש כי נשק את ידה של ח.צ, וטען כי רק החזיק בידה ואמר לה שיש לה יד מטופחת, וכן הכחיש כי העיר לה על גודל החזה שלה. אשר לאישום השלישי, הכחיש המערער כי נשק לא.כ מלבד בימי הולדת, אז הדבר נעשה באופן הדדי ובהסכמה. בנוסף, ציין המערער כי ביום בו סיפרה לו המתלוננת על בעיותיה המשפחתיות, הוא החזיק את ידה בצורה חברית. המערער הכחיש כי העיר למתלוננת א.כ הערות בעלות אופי מיני או כי התבטא באופן מיני לגבי בתה. המערער טען כי העיר לא.כ בענייניות כי חולצתה פתוחה מידי והדבר אינו מכובד שכן עליה לקבל קהל. באשר לבתה, טען המערער כי א.כ סיפרה לו אודות מצוקתה, והוא ניחם אותה והרגיעה. לבסוף, הכחיש המערער כי הרים את המתלוננת באויר.
פסק דינו של בית-הדין
4. בית-הדין הרשיע את המערער בשלושת האישומים שיוחסו לו בכתב-התובענה. בית-הדין ציין כי הסתמך בעיקר על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, ועל האמון שנתן במתלוננות. בית-הדין הקדים וקבע כי לא מצא בסיס לקביעה כי כנגד המערער נרקמה מזימה, וזאת על-אף שתחילת עבודתו של המערער במשרד פקיד שומה תל-אביב 2 לוותה באי-נחת ותרעומת מצד העובדים, והגם ש"לא כל עובדי פקיד השומה, ובמיוחד לא אנשי הוועד נמנו עם 'תומכיו המובהקים'". יחד עם זאת, ציין בית-הדין כי המערער זכה למחמאות על תיפקודו המקצועי, הן מצד עדי ההגנה והן מפי המתלוננות.
בית-הדין קבע גם כי התקיים יסוד של מרות ביחסים שבין המערער למתלוננות, על אף שהמערער לא היה ממונה מקצועי ישיר על המתלוננות, שכן תפקידו נתפס כבכיר ובעל השפעה על קידומן של המתלוננות, ועל תוצאות היעדרויות מן העבודה. בית הדין קבע עוד כי די בתפיסה הסובייקטיבית של המתלוננות את המערער כבעל מרות על מנת לקיים את יסוד ניצול המרות והסמכות להשגת תכליות מיניות, לפי סעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית.
5. באשר לאישום הראשון, קבע בית-הדין כי הוא נותן אמון בדברי א.פ כי המערער נשק אותה על המצח ועל ידה, ולא על ידו שלו, כפי שטען המערער. בית-הדין קבע כי אין לייחס משקל לכך שעובדים אחרים לא ראו את המעשים, שכן טבעם של מעשים אלה שהם נמשכים מספר שניות, וניתן לעשותם בסביבת העבודה גם מבלי שעובדים אחרים יבחינו בכך. יחד עם זאת קבע בית-הדין בהסתמך על עדותה של המתלוננת ועל ניתוח המעשים עצמם, כי אלו לא נשאו אופי מיני, ולא היה בהם יסוד של ביזוי והשפלה. לפיכך קבע בית-הדין כי הראיות אינן מאפשרות לקבוע כי המערער הפר את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית וסעיפי התקשי"ר התואמים. יחד עם זאת, קבע בית-הדין כי קיים יסוד להרשיע את המערער בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, משום שגילויי קירבה פיזית כפי שגילה כלפי א.פ, גם אם הם נעדרים אופי מיני, מהווים התנהגות שאינה הולמת את תפקידו ומעמדו. לפיכך הרשיע בית-הדין את המערער בעבירה לפי סעיף 17(3) לחוק המשמעת.
באשר לאישום השני, קיבל בית-הדין את גרסת המתלוננת ח.צ כי המערער נשק את ידה בשלוש הזדמנויות שונות, ולא רק בנסיבות של חג או יום הולדת. בית-הדין קבע כי גרסתה של ח.צ זוכה לחיזוק מעדותה של א.פ אשר ראתה את המערער מנשק אותה, וכן מכך שעדת ההגנה זהבה קופלר נתנה תשובה מתחמקת באשר לארוע הנשיקה. בית-הדין נתן אמון בגרסת המתלוננת לפיה המערער אמר לה: "בטח נוח לבעלך בלילה איפה לשים את הראש", וקבע כי הערה זו היתה בעלת אופי מיני משפיל ומבזה, גם אם נאמרה במסגרת האוירה הנעימה במשרד. באשר למשיכת הגומיה משערה של המתלוננת, קבע בית-הדין כי התנהגות זו לא נשאה אופי מיני. לפיכך קבע בית-הדין כי המערער הטריד מינית את המתלוננת בניגוד לאמור בסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, והוראות התקשי"ר התואמות. אשר על כן, הרשיע בית-הדין את המערער באישום זה לפי סעיפים 17(2) ו17(3) לחוק המשמעת.
באשר לאישום השלישי, הקדים בית-הדין וקבע כי בין המתלוננת א.כ והמערער שררו יחסי ידידות שבמסגרתם המערער אף סייע למתלוננת בבעיותיה האישיות. בית-הדין קבע עם זאת כי המערער נשק למתלוננת מספר רב של פעמים והעיר לה הערות בעלות אופי מיני בתדירות גבוהה. כמו-כן קבע בית-הדין כי המערער השמיע הערות ועשה תנועות בעלות אופי מיני שהיה בהן יסוד מבזה לגבי בתה של המתלוננת. בית-הדין נתן אמון בעדותה של המתלוננת א.כ, ומצא לה חיזוק בעדויות חנה דאו, מירב דדוש וכן בעדות בנה של המתלוננת, אשר העידו על כך שהמתלוננת סיפרה להם אודות מעשיו של המערער. מנגד, בית-הדין לא נתן אמון בעדות המערער בה טען כי הוא העיר למתלוננת א.כ על אופן לבושה במסגרת אכיפת המשמעת בעבודה, וכי נשק למתלוננת רק בארועים. בית-הדין ציין כי אין בעובדה שא.כ העידה שהיא מסתגרת בבוקר בחדרה כדי לשלול את האפשרות כי המערער אכן נשק לה בשעות אלה. בית-הדין קבע, על סמך עדותה של המתלוננת א.כ, כי היא לא הראתה למערער שהתנהגותו אינה רצויה לה, אולם ציין כי אין בכך כדי לסייע למערער שכן בין השניים התקיימו יחסי מרות על-פי סעיף 3(א)(6)(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית. בית-הדין קיבל את גרסת המתלוננת כי המערער הניף אותה באויר, בניגוד להכחשת המערער, אולם קבע כי הארוע נעדר אופי מיני. על-כן קבע בית-הדין ביחס ליתר הארועים המתוארים כי המערער הטריד מינית את המתלוננת, הטרדה פיזית ומילולית, ובשל כל המעשים שקבע כי בוצעו, הרשיעו בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת.
6. בעקבות הרשעתו השית בית-הדין על המערער את אמצעי המשמעת שפורטו לעיל. בגזר הדין פירט בית-הדין את השיקולים שעמדו לנגד עיניו בהטילו את אמצעי המשמעת האמורים ובהם הצורך בענישה מרתיעה בעבירות של הטרדה מינית, אופי המעשים בהם הורשע המערער, ומנגד הביא בגדר שיקוליו את נסיבותיו האישיות של המערער ושנות עבודתו הרבות בשירות המדינה.
על פסק דינו של בית-הדין הוגש ערעור זה. הערעור מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.
טענות הערעור
7. באי-כוח המערער טענו כי אשמת המערער לא הוכחה מעבר לספק סביר, שכן בית-הדין לא הפעיל את אמת המידה הנדרשת בפלילים להוכחת האישומים, כפי שהתיימר לעשות. באי-כוח המערער טענו כי בית-הדין הסתפק באמירות כלליות, ולא התייחס בהכרעת הדין לכל הראיות מטעם ההגנה. טענות באי-כוח המערער הופנו בעיקר כנגד הממצאים המבוססים על עדויות המתלוננות, שלטענתם היו רצופות סתירות וספקות. כן טענו הם כי הראיות שהובאו בתמיכה לגרסאות המתלוננות אינן מאמתות אותן. כך לדוגמא טענו באשר לאישום הראשון כי שגה בית-הדין כאשר נתן אמון בעדותה של א.פ שכן זו טענה שהעדה זהבה קופלר היתה עדה לארוע בו לכאורה נשק המערער את מצחה של המתלוננת, ואילו בעדותה אמרה קופלר כי לא ראתה זאת. עוד טענו באי-כוח המערער כי יש פער בין העדות אותה מסרה א.פ לאחראית על מעמד האשה במשרד, שם התלוננה א.פ רק על כך שהמערער לכאורה משך אותה באמצעות האפודה אותה לבשה, ובין עדותה בבית-הדין, בה טענה כי בנוסף לכך, נשק אותה המערער על ידה ועל מצחה.
באשר לאישום השני, טענו באי-כוח המערער כי אין לתת אמון בעדותה של המתלוננת ח.צ, הן משום שעדי ההגנה טענו שלא ראו שהוא מעיר לה הערות או מנשק אותה, והן משום שחלק אחר מעדותה נמצא לא מדויק, כאשר היא טענה כי ראתה את המערער מנשק עובדת אחרת על פיה, והמערער והעובדת אותה לכאורה נשק, הכחישו את הדבר. עוד טענו באי-כוח המערער כי שגה בית-הדין כאשר מצא חיזוק לגרסת המתלוננת ח.צ בעדותה של א.פ. מכל מקום, טענו הם כי התנהגותו של המערער איננה בגדר הטרדה מינית, שכן המתלוננת בעצמה לא ראתה בכך ביזוי או השפלה.